הדרך שבה אנחנו אוהבים מאוד תלויה בסביבה בה אנחנו חיים.

אנחנו אוהבים בצורה רומנטית, והרומנטיקה בעצם הפכה לאידיאולוגיה, שכדאי להתעכב עליה קצת.

כולם אומרים לנו שהנפש התאומה שלנו נמצאת אי שם בחוץ, והמשימה שלנו היא לחפש אותה, כי בעצם הנפש התאומה שלנו מחפשת אותנו – וכשאנחנו מוצאים סוף כל סוף אחד את השנייה אנחנו ישר מרגישים משיכה לאדם הזה, מין תחושה מיוחדת כזו – שהנה זה הגורל שלנו.

ומיד נתקשר לכל החברים, המשפחה ונספר שסוף כל סוף פגשנו את האדם שגורם לנו להרגיש את ההרגשה המיוחדת הזו שכולם מדברים עליה, שפגשנו את הנפש התאומה שלנו, ואנחנו מאחלים לכל מי שסביבנו שגם הוא או היא ירגישו ככה באחד הימים – ואז הם מתחתנים ומביאים ילדים לעולם – איזה רומנטי…..

ואם במקרה לא הרגשת אף פעם את ההרגשה "המדהימה" הזו, אז את מתחילה להיות מודאגת, ומתחילה במירוץ לחיפוש הנפש התאומה.

וכשנמצא את הנפש התאומה שלנו, לעולם לא נהיה יותר בודדות.

✅כל מה שנגיד יובן בצורה מושלמת על ידי בני זוגנו.

✅התקוות והחלומות שלנו יוכרו ויובנו על ידי בני זוגנו.

✅זהו הסוף ללבד ולבדידות – איזה חדשות מעולות.

✅עם נפש תאומה, לא יהיו לנו יותר סודות – כי הם יבינו אותנו לחלוטין.

✅אנחנו יכולות להיות פגיעות והם שם עבורנו.

✅הסקס שלנו משקף את האהבה שלנו.

אני מאמינה שהרומנטיקה גורמת לנו לצרות גדולות בתחום האהבה.

אפילו היא סוג של אוייב של מערכות יחסים, ואם אנחנו רוצות ללמוד איך לאהוב טוב יותר בעתיד, אנחנו חייבות לוותר על חלק מהרגשות שהכניסו אותנו לסוג היחסים שהרומנטיקה מכוונת אותנו אליהם.

אז לא משנה אם את בזוגיות או מחפשת זוגיות, במאמר הזה אני רוצה לתת לך נקודת מבט חדשה,  למחשבה רעננה על הרומנטיקה ותפקידה בחיי האהבה שלנו במטרה לבנות מערכות יחסים חזקות שיעמדו באתגרי הזמן.

חיפוש אחר דרך חדשה

האם התפיסות הרומנטיות האלה, של "נפש תאומה", "אהבה ממבט ראשון" ו"אהבה ללא תנאי" משרתות אותנו? האם הן מובילות אותנו למערכות יחסים בריאות ומספקות?

במאה ה- 21, מערכות יחסים מסתיימות פשוט כי אנשים לא מוכנים להשקיע בסוג העמוק של הארה הדדית, שאמורה להתרחש במערכות יחסים.

אנחנו מאמינים ופועלים על פי האינסטינקט שלנו.

האינסטינקט צריך להנחות אותנו אל האדם שיעשה אותנו מאושרות.

אבל הפסיכולוגים במחקרים עוד מהמאה ה- 20, הגיעו למסקנה כשאנחנו מתאהבות באנשים, אנחנו בעצם משחזרות את הדפוסים של הילדות המוקדמת ביותר כשאנחנו לומדות על אהבה בחיק המשפחה.

לפי התאוריה הזו, הבעיה היא שכאשר אנחנו אוהבות בבגרותנו, אנחנו לא בהכרח נמשכות לאנשים שישמחו אותנו, אנחנו נמשכות לאנשים שירגישו "מוכרים" לנו על בסיס מודל האהבה שראינו כשהיינו ילדות.

ומה לעשות, אהבה בעיניים של ילדה בטח לא דומה לאהבה בוגרת.

במאמר זה, אטען כי תפיסות רומנטיות אלו הן מוטעות ומזיקות, וכי עלינו לפתח גישה חדשה לאהבה, שתאפשר לנו לבנות מערכות יחסים חזקות ומספקות יותר.

המיתוסים של האהבה הרומנטית

"אהבה ממבט ראשון"

הרעיון של "אהבה ממבט ראשון" גורם לנו להאמין שאהבה אמיתית צריכה להתרחש באופן מיידי וספונטני. אנו מחפשים את "הברק בעיניים", את התחושה המיוחדת והמושלמת שתחזק את אמונתנו בפגישה גורלית.

אך המציאות מורכבת יותר. משיכה ראשונית אינה בהכרח אינדיקציה לאהבה אמיתית. אנו עשויים להימשך לאנשים שמעוררים בנו תחושות מוכרות, גם אם הן לא בהכרח בריאות או מיטיבות.

"נפש תאומה"

האמונה ב"נפש תאומה" גורמת לנו לחשוב שפרטים אידיאלי קיים אי שם, ושהאהבה האמיתית תגרום לנו להרגיש תחושה מיוחדת ומושלמת.

אך ציפייה זו גורמת לנו לאכזבה רבה. אנו מחפשים דמות דמיונית שאינה קיימת במציאות, ומתעלמים מהאנשים האמיתיים סביבנו, שיכולים להציע לנו אהבה עמוקה ומספקת.

"אהבה ללא תנאי"

הרעיון של "אהבה ללא תנאי" גורם לנו להאמין שאהבה אמיתית צריכה לקבל אותנו כמו שאנחנו, עם כל החסרונות והפגמים.

אך ציפייה זו אינה ריאלית. אהבה אמיתית אינה עיוורת. היא דורשת מאיתנו להיות פתוחים וכנים, להכיר בחסרונותינו, ולרצות להשתפר עבור בן הזוג, כאשר בן הזוג שלנו מעוניין אף הוא להשתפר למען עצמו ולמעננו.

"הוא מבין אותי ללא מילים".

דבר נוסף שרומנטיקה מלמדת אותנו, זה שאם את באמת אוהבת מישהו והוא באמת אוהב אותך, את לא צריכה להשתמש ביותר מדי מילים. אתם תרגישו הבנה אינטואיטיבית עם הפרטנר שלכם.

נראה לך שבן הזוג שלך הבין אותך, בלי שתצטרכי לדבר או לתקשר – וזה אסון. כי זה יכול להיראות נחמד בשלושת החודשים הראשונים, של ההתלהבות וההתאהבות, אבל לטווח ארוך זה אסון.

המיתוס הזה פגע במליוני בני אדם.

כי מה יותר גרוע מלחשוב שהפרטנר שלך הבין אותך והוא בעצם לא הבין.

ובגלל שהם "אמורים" להבין אותנו ללא מילים, את גם לא תסבירי למה את כועסת. את כועסת, אבל את לא הולכת להגיד לו מה הסיבה האמיתית, כי הוא אוהב אותך והוא "יודע" למה את כועסת. תסתגרי בחדר השינה או בשירותים, תשבי שם בוכה, והוא ישתגע בחוץ כי הוא לא יכול לקרוא את המחשבות שלך..

ואת חושבת לעצמך – מה לא בסדר ביחסים שלנו? למה הוא לא מבין אותי, כשהוא אמור להבין אותי.

והוא חושב לעצמו – מה היא רוצה ממני? אולי בחרתי באישה הלא נכונה לי?

"שינוי בני הזוג"

עוד דבר שהרומנטיקה גורמת לנו לחשוב, זה שאסור לנו לשנות או לבקר את בני זוגנו.

יש בזה אמת מסויימת, אבל אני לא מדברת כאן על שינוי מהותי ביסודו של אדם, כי זה באמת לא רלוונטי.

אני מדברת על הדברים שיכולים להשתנות, כמובן אם האדם רוצה לשנות.

אז בואי נקרא לזה בשם אחר "חינוך הדדי".

לדוגמא: אם הוא אוכל את הקורנפלקס שלו ברעש מוגזם,  וזה מוציא אותך מדעתך – אפשר להגיד את מה שמפריע לך, כמובן בצורת תקשורת של לבקש ולא להתלונן, כדי למנוע התנגדות.

אבל מה יקרה אם לא תעשי את זה?

את תתפוצצי. תשתגעי. תתחילי להגיד לעצמך "עם איזה  אדיוט אני חיה" והרגשות השליליים יתגברו על כל הדברים הטובים האחרים שיש לכם –  את משלמת מחיר גבוה מדי כמו המחשבות "אני עם הבן אדם הלא נכון", "הרסתי לעצמי את החיים"  ומתי זה יוצא החוצה? בהתפרצויות, בריבים, בצעקות – ובמקום לצעוד יחד כצוות, אתם מתפוצצים אחד על השני ואולי אפילו מפרקים את החבילה.  .

הבעיה, שלדעת הרומנטיקנים לחינוך אין מקום באהבה.

את יודעת?

ליוונים הקדמונים היו תאוריות מאוד מעניינות לגבי מערכות יחסים.

הם אלה, שטענו "כשאתה אוהב מישהו, אתם יוצאים לדרך של חינוך הדדי….."

כלומר שני בני הזוג מנסים "לחנך" אחד את השנייה, כדי להתמודד עם הדברים שמפריעים לנו, או עם בעיות.

אז מה עושים?

לדעתי, אנחנו צריכים לבנות בסיס חדש לאהבה ולא להתבסס על מיתוסים רומנטיים אינסטינקטיביים (למשל, את לא תחליטי ללכת עם האינסטינקטים שלך ותנתחי מוח של מישהו – נכון?)

תתייחסי לבן הזוג שלך כמו שאת מתייחסת לילד

שניה, מסבירה.

נגיד שיש לך ילדים קטנים, את מגישה להם צלחת לארוחת ערב, עם חביתה, קצת ירקות וגבינה לבנה.

והילד שלך זורק את הצלחת הצידה ומתחיל לבכות.

כהורה, את לא נעלבת כי היה לך יום קשה בעבודה, או לא הולכת בוכה לחדר, את לא מאיימת שתעזבי את הבית כי נמאס לך – את תנסי לבדוק עם הילד שלך למה הוא לא רוצה את הארוחה, תהיי בחמלה, אולי הוא מקנא באחות הקטנה שנולדה לפני חצי שנה, אולי כואבת לו שן, אולי הוא פשוט עייף.

במילים אחרות  – תהיי נדיבה בפרשנות שלך את המצב.

אנחנו רק נראים מבוגרים, בפנים אנחנו ילדים.

תחשבי רגע, אם לבן הזוג שלך נשברה היד, את בטח תעשי הכל לסייע לו בפתיחת הדלת, בקשירת שרוכים – אז תחשבי כאילו נשבר לו משהו בפנים, בנפש (לכולנו יש משהו שבור – מה שנקרא "שריטות").

להבהרה – אני לא מדברת כאן על דברים קיצוניים כמו אלימות מכל סוג, אלא על הדברים השגרתיים שכולנו מכירות, במערכות יחסים.

חינוך הדדי: במקום לצפות לבן הזוג ש"יתקן" את עצמו, או אולי יעזור לנו ל"תקן" את עצמנו, עלינו לראות במערכת היחסים הזדמנות ללמוד ולצמוח יחד.

תקשורת פתוחה וכנה: עלינו לשתף אחד את השני ברגשות, מחשבות וצרכים, גם אם הם קשים או לא נעימים.

אל תאשימו את האחר כשלא הבין אותך, כשהוא לא מבין את כל חלקי נפשנו.

הם לא קוראים מחשבות, ואנחנו גם לא צריכות לצפות מהם לקרוא את המחשבות שלנו.

אם ננטוש את הציפיות המופרכות של הרומנטיקה, ונאמץ גישה בוגרת ומודעת יותר, נוכל לבנות מערכות יחסים חזקות ומספקות יותר, שיאפשרו לנו לחוות את האהבה במלוא עוצמתה.

לדבר, לחמול, להכיל, להיות מעשיים יותר ופחות פנטזיונריות לגבי מה זו אהבה  – תסייע לנו לצלוח מערכות יחסים בצורה מאושרת ומספקת יותר.

תחשבי על "פיגום" סביב בניין – הוא עוזר לנו להגיע לגבהים שלא ניתן היה להגיע אליהם בדרך אחרת – ואלו הגבהים שאת רוצה להגיע אליהם במערכות היחסים שלך.

לסיכום

אלן דה בוטון, מרצה בכיר בתחום הזוגיות וסופר רבי מכר בנושא, טוען שאם נבין ש:

👈אנחנו קצת משוגעות, ובן הזוג שלנו קצת משוגע

👈אנחנו לא מבינות את עצמנו ב- 100% ובן הזוג שלנו לא ממש מבין את עצמו

👈תקשורת ברמה האינסטינקטיבית גרועה וצריך להביא אותה לרמה טיפולית יותר

👈אהבה קשורה בשילוב עם הרבה פרטים מעשיים

👈מערכת יחסים זה לא חופשה לכל החיים, עם מפלים זורמים וענני נוצה בשמיים בהירים, זה גם עבודה והשקעה.

👈זוגיות אוהבת היא מיזם מעשי, פרואקטיבי.

‼️האם הסכמת עם כל מה שכתבתי במאמר הזה?

‼️תכתבי לי – עם מה הסכמת, ועם מה ממש לא.