אולי הוא לא צריך להיות בדיוק כמו שדמיינת

ועדת הקבלה המהירה של האפליקציות

את פותחת את האפליקציה.

עוד פרופיל.

הפעם הוא נראה דווקא בסדר.

התמונה נעימה.

החיוך לא מתאמץ.

הוא כתב משהו שלא נשמע כמו העתק הדבק מכל הגברים בעולם.

ואז את מתחילה לבדוק: גובה. עיר. גיל. ילדים. גרוש או רווק. מה הוא עושה. איך הוא כתב. אם יש לו שגיאות. אם הוא נראה “הטיפוס שלך”. אם הוא מספיק מעניין. אם הוא לא יותר מדי כזה. אם הוא לא פחות מדי אחר.

ובתוך כמה שניות את כבר יודעת אם להחליק ימינה או שמאלה. לפעמים בצדק. ולפעמים… אולי מהר מדי.

הרשימה הסמויה שבראש

כי הרבה נשים שמחפשות זוגיות מגיעות לדייטים עם רשימה בראש. לא תמיד רשימה כתובה. אבל היא שם.

הוא צריך להיות ככה. להיראות ככה. לגור קרוב. להרוויח טוב. להיות מצחיק, אבל לא ילדותי. רגיש, אבל לא חלש. יוזם, אבל לא לוחץ. עם ביטחון עצמי, אבל לא מתנשא. עם עומק, אבל בלי כבדות. עם עבר, אבל בלי מטען.

בקיצור, בן אדם. אבל כזה שעבר ועדת קבלה של עשרים שנה תוך שלוש שניות.

וזה מובן. באמת.

הצורך להגן על עצמך מאכזבות

אחרי אכזבות, אחרי דייטים מתישים, אחרי גברים שלא ידעו מה הם רוצים מעצמם, אחרי קשרים שהתחילו יפה ונגמרו בזה שאת שוב יושבת עם עצמך ושואלת “איך לא ראיתי את זה קודם?”

ברור שאת רוצה לסנן טוב יותר. ברור שאת לא רוצה לבזבז זמן. ברור שאת אומרת לעצמך: “הפעם אני לא מתפשרת.”

כי יש הבדל גדול בין צורך לבין העדפה.

איך אתם יחד - ולא רק מה אתם עושים יחד

כי התאמה זוגית לא נבנית רק מזה ששניכם אוהבים את אותן סדרות, שותים את אותו קפה, או שומעים את אותה מוזיקה באוטו.

ד”ר ג’ון גוטמן מדבר על זה שמה שחשוב יותר מתחומי עניין משותפים, הוא האופן שבו בני זוג מתייחסים זה לזה. כלומר, לא רק מה אתם עושים יחד, אלא איך אתם יחד.

האם יש ביניכם סקרנות? האם יש הקשבה? האם יש כבוד? האם יש יכולת לדבר גם כשלא מסכימים? האם יש מקום לשני אנשים שלמים, ולא רק לפנטזיה יפה על זוגיות?

המקום שבו הלב מתבלבל

וזה בעיניי אחד הדברים הכי חשובים בעולם הדייטים. כי לפעמים את פוסלת מהר מדי על משהו שהוא בעצם העדפה. ולפעמים את נשארת יותר מדי זמן עם מישהו שלא נותן מענה לצורך אמיתי.

וזה המקום שבו הלב מתבלבל.

כי כשהוא מושך אותך, כשהשיחה זורמת, כשהוא יודע להגיד את הדבר הנכון, כשיש כימיה, מאוד קל להגיד לעצמך: “טוב, אולי זה לא כזה קריטי.” “אולי הוא ישתנה.” “אולי אני סתם קשה מדי.” “אולי אני צריכה להיות יותר פתוחה.”

לפעמים זה נכון. ולפעמים זו בדיוק הדרך שבה אישה מוותרת על משהו שהיא יודעת עמוק בפנים שהיא לא באמת יכולה לחיות בלעדיו. לא מתוך טיפשות. מתוך תקווה. והתקווה הזו מאוד אנושית.

אבל היא גם יכולה להכניס אותך לקשר שבו את לא באמת נבחרת כמו שאת צריכה להיבחר. לא מקבלת את מה שאת באמת צריכה לקבל. ומתחילה לקרוא לזה “התפשרות”, כשהאמת היא שזו כבר ויתור עצמי.

לגלות את מה שמעבר לאריזה

כי יכול להיות שהגבר הנכון לך לא ייראה בדיוק כמו שדמיינת. יכול להיות שהוא לא יגיע באריזה שציפית לה. יכול להיות שהוא לא יהיה הטיפוס הרגיל שלך. יכול להיות שבהתחלה הוא לא יעשה לך את אותו רעש פנימי שהתרגלת לקרוא לו משיכה.

אבל אם יש שם יציבות, כבוד, רגש, תקשורת, רצון אמיתי, התאמה בערכים ובכיוון החיים, אולי שווה לבדוק רגע לפני שאת סוגרת את הדלת.

ומצד שני, אם משהו עמוק וחשוב לך לא מקבל מקום, אל תמהרי לשכנע את עצמך שזה לא משנה.