תפסיקי לסחוב את כל הבית על הכתפיים שלך
“עבודת צוות הופכת חלומות למציאות”
ג’ון סי. מקסוול
את בני הבכור ילדתי כשהייתי בת 25 ואת בני השני ילדתי בגיל 29. באותן שנים האמנתי, כמו כל כך הרבה אמהות, שהאחריות על הבית והילדים היא שלי! אני לא צריכה "להטריד" את בעלי שעסוק בפרנסת המשפחה ב"זוטות".
לא לקחתי זמן לעצמי, הייתי כל הזמן (או מרביתו) עם הילדים, הלכתי איתם לגינה, האכלתי אותם בפירות כי זה בריא, סידרתי מיטות כל בוקר כמו אמא שלי ואמא שלה לפניה, עשיתי קניות, וגם שילבתי עבודה חלקית מהבית.
הייתי מותשת, חיפשתי את עצמי, החלפתי תספורות וצבעים בשיער, השמנתי ורזיתי, עד שהגוף שלי אותת לי – תעצרי!!
המאבק הזה נמשך 13 שנה, ובשל חוסר מודעות (וחוסר התאמה) התגרשנו.
אולי גם את מזדהה. האם את מרגישה כמו הרבה אמהות – שחוקה, מותשת, או על סף קריסה, ובו זמנית עם רגשות אשמה על זה שאת לא מספיק נוכחת, או לא מספיק סבלנית?
החדשות הטובות? זה יכול להשתפר. אבל בשביל זה צריך לאתגר את התפיסות הקיימות, להפסיק לחוג סביב הילדים כמו "הליקופטר", לשתף בעומס (לא לבקש עזרה... נגיע לזה אח"כ) – ומה שיפה פה, זה שלעשות פחות – דווקא טוב לילדים ולבני הזוג.
המאמר הזה מתמקד במחסומים שמקשים על שיתוף הילדים בעומס, למה חשוב להתחיל מוקדם ככל האפשר, ואיך אפשר לטפח בבית רוח של עבודת צוות.
כדי שאמהות יוכלו באמת לחלוק את העומס, איב רודסקי, מחברת הספר “Fair Play” אומרת שאנחנו חייבות לזהות ולאתגר את האופן שבו נשים וגברים הפנימו מסרים חברתיים לגבי הזמן של נשים. אנחנו חייבות להפסיק לראות בזמן של נשים משהו אינסופי ופחות חשוב משל אחרים. גם צורך בשליטה, שנובע לעיתים מחרדה או טראומה, יכול להוות מחסום. כך גם פרפקציוניזם. אנחנו גם צריכות להשתחרר מהאמונה שאמהות טובה פירושה להקריב את עצמך ולשים את כולם לפני עצמך. לא משנה כמה ננסה – אי אפשר למזוג מכוס ריקה. חוסר הדדיות משפיע על מערכת העצבים, על מערכות היחסים ועל הרווחה הנפשית שלנו.
הילדים כשותפים בחלוקת העומס - יתרונות
1. ילדים צריכים להרגיש שהם משמעותיים
כשיש חלוקת עומס במשפחה בין ההורים והילדים, לאמהות יש יותר פניות רגשית. הזמן הפנוי החדש, מאפשר לך כאמא להתחבר טוב יותר לילדים, ומכיוון שאת לא פקעת עצבים את יכולה לדבר אליהם בעידוד, לתת משוב חיובי ולהעריך אותם (גם במילים). כשאת פנויה רגשית – החיבור שלך עם בן הזוג עם הילדים עשיר ועמוק יותר.
2. “המשא הכבד ביותר שילד נושא הוא החיים שהוריו לא חיו” – קרל יונג
אנחנו רוצות לשנות את המסרים שמעודדים אמהות להקריב את עצמן בצורה מוחלטת לטובת הילדים והמשפחה – נשים, הן הרבה יותר מ"רק" אמהות. כשמחלקים את העומס, את כאמא, יכולה לפנות זמן לעצמך, להתפתח ברמה האישית, ברמת הקריירה, להגשים חלומות ושאיפות אישיות. ילדים שחיים בבית בו כל אחד מההורים שלהם מגשים את עצמו, מפתח תחביבים, יוצא עם חברים – מקבלים דוגמא חיובית. בניגוד לילדים שאוהבים את הוריהם, אבל מרגישים שהם "אשמים" בזה שההורים שלהם לא חיו את החיים שלהם, בגללם.
כשאנחנו מזמינים ילדים לעבוד לצדנו, הם לומדים להעריך זמן ומאמץ, להבין שעבודה יכולה להיות גם חוויה חיובית, ולפתח תחושת שותפות.
אחרי שהתגרשתי, פיתחתי את הקריירה שלי כדי שנוכל לחיות ברמת החיים שרציתי עבור שלושתנו. קצת בלית ברירה, לימדתי את הילדים לקחת אחריות ולהיות שותפים מלאים על עבודות הבית (כל אחד לפי גילו ויכולתו).
הדרך הזו לימדה אותם גם לדחות סיפוקים – רוצים לשחק עם חברים, אבל יש כלים במדיח – תפנו, תעשו את זה בכיף (אפשר אפילו תוך כדי "שיגועים") ואח"כ תשחקו עם חברים. כשלומדים שעבודות הבית הן לא מטלות, אלא משהו שנדרש כדי שכולנו נוכל לגור כאן בכיף (ולא סתם שלט קיטשי על הדלת) הן נעשות בכיף ומהר יותר.
4. זה מחזק חוסן נפשי
מחקרים על חוסן נפשי הראו שמעורבות ילדים במשימות הבית קשורה לחוסן גבוה יותר, לתחושת שייכות ולתחושת מסוגלות. וככל שמתחילים מוקדם יותר – כך טוב יותר.
5. זה ישפיע גם על מערכות היחסים העתידיות שלהם
שיחות פתוחות על “העומס הבלתי נראה” ועידוד ילדים לקחת אחריות יעזרו להם גם בזוגיות העתידית שלהם. בקורס שלי "זוגיות בדרך למשפחה" אני מראה שככל שאבות מעורבים יותר, שיעור הדיכאון אחרי לידה יורד ושביעות הרצון מהזוגיות עולה. בנים, שלומדים לכבד את הזמן של אמא ולהשתתף ביוזמה ובעשייה, נוטים להפוך לבני זוג מעורבים יותר בעתיד (ומי לא רוצה כזה בעל?)
איך לטפח גישה של עבודת צוות?
1. לשפה יש משמעות: המילים "מטלות" או "עבודה" יוצרות קונוטציה שלילית. גם השימוש במילה "לעזור" לא מומלצת, כי בעצם היא משדרת ש"אני (האמא) אחראית על הכל, ואתם עוזרים". באחד הפגישות הטיפוליות אצלי בקליניקה, דיברנו כמובן על חלוקת תפקידים ושאלתי את הבחור – איך אתה מעדיף להגדיר את עצמך "עוזר" או "שותף" – כמובן שהוא מיד ענה: "שותף".
היה חשוב לי לשמוע את תשובתו, כי היא זו שבעצם משקפת מאיזו עמדה הוא מגיע: האישה אחראית על הכל – ואני עוזר. או שנינו כצוות שותפים לכל העומס. מכאן, אני ממליצה בחום לדבר על כך שאתם צוות, שיש דברים לעשות, ושכל אחד יכול לתרום כך שהבית יתפקד בצורה טובה ושכל הצרכים של כולם יקבלו מענה. אל תשכחי לעודד, לתת משוב חיובי – בפני שאר חברי המשפחה ובפרטיות. וכשאת עושה זאת, לא מספיק להגיד "כל הכבוד לך". עדיף לפרט, למשל "כל הכבוד על זה שהתמדת והוצאת את ריי לטיול כל צהריים השבוע".
2. ומה עם תכנון, הכנה, ארגון? אני קוראת להן – משימות שקופות. כביכול לא רואים אותן, אבל הן קיימות והן גוזלות המון זמן. אצלי היה לוח מחיק במטבח וכל ילד היה רושם דברים שצריך להביא לבי"ס (ממתקים, מתנה ליום הולדת, חולצה לבנה....), יום ושעה של חוג, תאריך חשוב כמו טיול של הצופים – כמובן כל ילד בהתאם לגילו. ככל שהבנים שלי גדלו, הם לקחו יותר יוזמה בתכנון למשל של ימי הולדת, קניות לבית הספר וכדומה. אבל האחריות הזו לא הגיעה מתוך חלל ריק, אלא מתוך האווירה שהם גדלו וחונכו בה.
4. להכין את הילדים להצלחה: ילדים, במיוחד צעירים עלולים להיות מוצפים או מוסחים בקלות. חשוב לפרק משימות לחלקים קטנים, להיות זמינים לליווי ולעבוד לצידם בהתחלה. מחקרים מוכיחים, שילדים צעירים צריכים הפסקות כיפיות ובדיקות התקדמות קבועות וכך זה עוזר להם לחזק את הביטחון העצמי והאמון בעצמם שהם יכולים.
5. לעצור מדי פעם ולבדוק מה עובד ומה לא: הגיל לא נשאר סטטי, ילדים גדלים וכך המשימות שהתאימו אתמול אולי היום ייראו פחות רלוונטיות. כל תכנון ותיאום ביניכם כזוג דורש עדכון גרסה מעת לעת כך גם חלוקת העומס בין בני המשפחה. תקבעו לעצמכם מפגש משפחתי (בלי קשר לנושא המשימות), ותבדקו אם יש נושאים שדורשים עדכון.