זוגות יציבים ומאושרים לא מחכים למחוות ענק; הם פשוט לא מפספסים את ההזדמנויות הקטנות לחיבור ביומיום.

המלצר הניח על השולחן את סלסילת הפוקאצ'ות החמות. הריח של המלח גס ושמן הזית היה משכר. לקחתי חתיכה, טבלתי אותה באחד המטבלים ושאלתי את גיא: "תגיד, איך מתקדם הפיתוח של הפיצ'ר החדש בסטארטאפ? זה שסיפרת לי שמעכב את הגרסה?"

זה היה בקיץ האחרון. ישבנו במסעדה איטלקית נחמדה בתל אביב, זמן מלחמה והחלטנו לקחת הפוגה קצרה מהחדשות.

באותה תקופה הייתי בשיאו של שינוי קריירה - עזבתי משרה בטוחה כדי לצאת לדרך עצמאית כיועצת זוגית. עברתי ממשכורת מפנקת לאפס הכנסה, ומעבודה בצוות תוסס לישיבה לבד עם הלפטופ בסלון.

בחודשים שקדמו לערב הזה, ניהלנו אינספור שיחות "יחסינו לאן". אמרתי לו מה אני צריכה, התלוננתי שהוא לא רואה אותי, אפילו הלכנו לטיפול זוגי קצר שבו המטפל הציע לנו לצאת לסנפלינג כדי "להתחבר מחדש". באופן אירוני, הדבר היחיד שחיבר בינינו היה הסלידה המשותפת מהעצה הזו.

באחת השיחות הקשות שלנו, גיא אמר לי משפט שצרב לי: "את בכלל לא מקשיבה כשאני מדבר על העבודה. את חושבת שמה שאני עושה משעמם". הוא צדק. בכל פעם שהוא ניסה להסביר לי על בעיות בקוד, העיניים שלי היו מזדגגות.

באותו ערב במסעדה, החלטתי באמת להקשיב. שאלתי על הלוגיקה, על הדילמות, וככל ששאלתי יותר - ראיתי את העיניים שלו נדלקות. "בדיוק!" הוא אמר, והניח את המזלג. באותו רגע הרגשנו חיבור שלא היה שם חודשים.

זה הסתדר לי עם משהו שד"ר ג'ון גוטמן קורא לו Bids – ואני קוראת לו פשוט: איתות לחיבור.

למה האיתותים האלה כל כך חשובים?

אנחנו נוטים לחשוב שסופ"ש יקר פעם בכמה חודשים יתקן הכל. אנחנו מחפשים את ה"הפקות". אבל האמת היא שמערכות יחסים נבנות ומתוחזקות ברגעים הקטנים והמשעממים של יום חול.

כל פעם שאנחנו "נענים", אנחנו מפקידים כסף ב"בנק הרגשי" של הקשר. כשמגיע ריב גדול, יש לנו רזרבות של רצון טוב לשאוב מהן.

מה קורה כשאנחנו מתעלמים?

זוגות בדרך כלל לא נפרדים בגלל בגידה או ריב ענק אחד. הם נפרדים בגלל המרחק שנבנה לאורך זמן כתוצאה ממאות "איתותים" שזכו להתעלמות. כשהתעלמות הופכת להרגל, מתחילה להצטבר טינה.